בפרקים הקודמים (1,2) תיארנו את מאפייני החסימות, החוסמים, והזריקות הנחסמות. בפרק זה ננסה להבין מדוע אין הרבה "דיבור" על החסימה, ולבחון את השפעתה על המשחק.

מדוע "אין דיבור" על החסימה?

כאן אין נתונים סטטיסטיים או הוכחות מדעיות, אבל לתחושתי למרות שהיא מככבת בהיילייטס וזוכה לתשואות של הקהל, הפרשנים ואף השחקנים עצמם, החסימה היא אולי האירוע הכי פחות מדובר ומנותח בכדורסל. אם אכן כך, נשאלת השאלה מדוע, ולדעתי קיימים מספר הסברים אפשריים:

מהלך הגנתי – ההגנה נחשבת ל"צד האפור" של הפרקט והחסימה בכלל זה.

מהלך שמזוהה עם הצבע, ועם ביגז – ומעמדם של אלה, כידוע, נחלש בשנים האחרונות. אני מניח שבימי ביל ראסל הרחוקים, עת הסנטרים שלטו בכיפה, וראסל החוסם הוביל את "מהפכת ההגנה", החסימות משכו תשומת לב רבה יותר מאשר כיום.

ובאדיבות הגולש Yehuda סרטון על אמנות החסימה של ראסל

מהלך נדיר – מספרן של החסימות נמוך יחסית, כך שבאופן טבעי השפעתם של שיפורים סטטיסטיים בתחום זה גם היא נמוכה יחסית. שיפור של 10% באחוזי הקליעה יהפוך קבוצת תחתית לקונטנדרית. שיפור של 10% במספר החסימות שווה פחות מנקודה למשחק.

המספרים הקטנים משפיעים גם על הפריימינג – ההבדל, באחוזים, בין 3 חסימות ל-1, זהה להבדל שבין 30 נקודות ל-10, אבל 30 נשמע מרשים ו-3 לא כל כך.

מהלך לא סגור – סל ואסיסט, למשל, הם מהלכים סגורים – קלענו, או מסרנו למישהו שקלע, ונרשמו לנו שתי נקודות. זהו. סגור.

חסימה, לעומת זאת, יכולה להסתיים בכך שהכדור חוזר לקבוצה השנייה לפוזשן נוסף שתוצאתו אינה ידועה, או בכך שהכדור עובר אלינו וגם אז לא ידוע מה יקרה. התמורה על חסימה אינה קבועה וברורה ולכן קשה להעריך את "שוויה".

מהלך בעל השפעה מוגבלת על המשחק? – רוב ההסברים דלעיל הצביעו על סיבות סובייקטיביות. ההסבר הזה חתרני יותר ומעז לפקפק בחשיבותה האובייקטיבית – האם יכול להיות שהשפעתה של החסימה על המשחק הינה מוגבלת? האם, ואיך, אפשר למדוד את ההשפעה הזו?

***

השפעתה של החסימה על המשחק

מהלך נדיר

על פי בסקטבול רפרנס, בעונה הסדירה החולפת מספר החסימות הממוצע למשחק היה 4.9, כלומר חסימה כל עשר דקות בערך. בליגה שמשתנה חדשות לבקרים המספר הזה יציב להפליא – בעשור האחרון הנתון נע בין 4.7 ל-5.1. גם אם מרחיקים לשנת 2000 או 1995, המספר נשאר יציב, וכך גם אם משקללים את המספר הפוזשנים. ממש סלע של יציבות.

קל לראות שהחסימה היא המהלך הנדיר ביותר מבין הקטגוריות הסטטיסטיות המרכזיות:

ככזו, אפשר להבין מדוע לא מרבים לעסוק בה. אמנם יש בה משהו "פלאשי" ומיוחד, קצת כמו דאנק מהדהד, אבל כמו הדאנק, גם היא מופיעה בעיקר בהיילייטס.

לחסימה יש וריאנטים נוספים, נפוצים יותר, דוגמת ניסיון חסימה – גם אם החסימה לא צלחה, בחלק מהמקרים היא שיבשה את הזריקה או את המהלך שתוכנן, וכן איום בחסימה – לעתים עצם נוכחותו של חוסם בצבע תשפיע על קבלת ההחלטות של השחקנים, אך קשה להעריך את השפעתם ולמדוד אותה.

מהלך לא סגור

לחסימה מוצלחת תיתכנה שתי תוצאות הפוכות:

הראשונה הינה שהכדור נקלט על ידי הקבוצה החוסמת, שיצרה לעצמה פוזשן נוסף. היות וממוצע הנקודות בליגה הינו 1.1 נק' לפוזשן, אזי המשמעות היא שהקבוצה החוסמת צפויה לזכות ב-1.1 נקודות כתוצאה מכך שהצליחה להשתלט על הכדור.

התוצאה השנייה הינה שהכדור נקלט על ידי הקבוצה התוקפת הזוכה בפוזשן נוסף, ולכן גם היא צפויה לזכות ב-1.1 נקודות.

מתברר שבכ-57% מהמקרים הקבוצה החוסמת זוכה בכדור (ממוצע של 5 השנים האחרונות, כך לפי נתוני pbpstats), כלומר תוחלת הנקודות שלה היא 57%*1.1 = 0.63 נק', בעוד הקבוצה התוקפת זוכה בכדור ב-43% מהמקרים ולכן תוחלת הנקודות שלה היא 43%*1.1 = 0.47 נק'.

הסבירות להחזקה בכדור הנחסם קשורה, בין השאר, לטופוגרפיה של הפרקט, לכיוון הכדור ולעוצמתו. מספר אפשרויות מרכזיות הן:

הכדור הוטח אל מחוץ לצבע, בדרך כלל לעבר קו החצי – אפשרות זו יכולה להביא לשתי התוצאות דלעיל, כלומר לעתים הכדור יגיע לידי הקבוצה התוקפת ולעתים יגיע לידי הקבוצה המגינה. אני מניח שברוב המקרים, באפשרות זו, ההתקפה היא זו הזוכה בכדור מאחר ו"צפיפות" שחקני ההתקפה מחוץ לצבע גבוהה יחסית לשחקני ההגנה.

עם זאת, בחלק מהמקרים שבהם הכדור הגיע לקבוצה המגינה תיווצר התקפה מתפרצת שתוחלת הנקודות שלה גבוהה יחסית. למשל כאן:

הכדור נופל הצידה, בדרך כלל באזור הצבע או בסמוך לו – גם כאן השליטה בכדור "מתפלגת" בין שתי הקבוצות, אבל אני מניח שברוב המקרים באפשרות זו ההגנה זוכה בכדור, מאחר ו"צפיפות" שחקני ההגנה באזור הצבע גבוהה יותר מאשר באופציה הראשונה. במקרה שלהלן לברון תופס את הכדור שנחסם על ידי מגי ודוהר למתפרצת:

הכדור יוצא את גבולות הפרקט – בדרך כלל השחקן החוסם הוא האחרון שנגע בכדור, ולכן הקבוצה התוקפת זוכה בכדור. לעתים החוסם מעריך שאינו יכול להשתלט על הכדור או להדוף אותו למגן אחר, ולכן קיימת סבירות גבוהה שהכדור יגיע לקבוצה התוקפת. במקרה כזה יעדיף החוסם להדוף את הכדור החוצה, ולאפשר להגנה להתארגן. לעתים החוסם פשוט רוצה "להבהיר את הנקודה"… כמו זאיון במקרה הנ"ל

הכדור "נקטף" על ידי החוסם – במקרה זה חסן מבטיח לעצמו שליטה בכדור והקבוצה זוכה בפוזשן נוסף. זהו כמובן המקרה המועדף על הקבוצה המגינה, אבל נראה לי שאינו נפוץ במיוחד.

קיימת גם אפשרות נוספת אך היא נדירה הרבה יותר:

האם לחסימה השפעה מנטלית?

לצערי ה"מנטלומטר" שפיתחתי, על מנת למדוד בדיוק רב את מצבם המנטלי של שחקנים וקבוצות, סובל מקצר חשמלי בעקבות הגשמים האחרונים, ולפיכך כל הכתוב להלן מתבסס רק על התרשמותי הסובייקטיבית.

והתרשמותי הסובייקטיבית גורסת שלחסימה, ובוודאי לרצף של חסימות, השפעה מנטלית על הנחסם. נחסמים נראים לי לעתים תכופות כמי שחווים תחושות של אכזבה, חוסר אונים, וחוסר שליטה.

אם התוקף עולה לקליעה ומחטיא, הוא בהחלט עלול לחוש אכזבה, אבל לא בהכרח חוסר שליטה או פגיעה בביטחון העצמי – הוא יכול לייחס את ההחטאה לביצוע לא מושלם שלו עצמו ("לא יישרתי את הרגליים כמו שצריך"), או פשוט לחוסר מזל, ולכן אין לו סיבה להירתע מניסיון נוסף, אפילו להפך ("בפעם הבאה איישר את הרגליים" או "בפעם הבאה זה יתגלגל על הטבעת אבל יכנס בסוף").

לעומת זאת, כשהתוקף עולה לקליעה ונחסם, ובוודאי אם הוא נחסם פעמיים, הוא בהחלט עלול לחוש שתוצאות מעשיו אינן תלויות בו, אלא בעיקר בחוסמים שמולו. הוא גם עלול להניח, בצדק או שלא בצדק, שעליו לנטוש את המהלך ההתקפי שלא צלח, ולהצטמצם למהלכים אחרים, שסיכויי הצלחתם נראים לו כעת גבוהים יותר. אם אכן כך יחוש, הרי שההגנה תצליח להגביל את ארסנל המהלכים שלו.

כך למשל, אני מניח שגארדים רבים ששיחקו נגד מילווקי בשנתיים האחרונות העדיפו לזרוק יותר מחוץ לקשת, מאשר לחדור לים השיבולים שמסביב, בעודם חוששים ממוטת כנפיו של יאניס המשחר לטרף בשחקים. נכון, אני מסכים שמדובר בשיטה מוצהרת של מילווקי, ובניהול סיכונים מושכל, הן של מילווקי והן של יריבותיה, אבל גם שחקנים ומאמנים הם בני אדם, ואתפלא לשמוע שקבלת ההחלטות שלהם, בפועל, במהלך המשחק, תמיד הייתה בהתאמה מלאה להמלצות האלגוריתם הסטטיסטי הרציונלי, ולא הושפעה מתחושות ודימויים.

אני מניח שהאפקט המנטלי פוחת ככל שהמשחק נמשך, ובעיקר כאשר הנחסם, והקבוצה הנחסמת, נחלו הצלחה בכלל, ובמהלכים דומים לזה שנחסם בפרט, אבל בשורה התחתונה, להערכתי יש לחסימה השפעה מנטלית, הן על השחקן שנחסם, והן על הקבוצה.

הנה למשל, מקרה קשה במיוחד – וודאי תסכימו איתי שהטראומה ניכרת…

עוד אני מניח שחסימה מוצלחת משפיעה גם על השחקן החוסם והקבוצה החוסמת. מצד אחד סביר להניח שהם יחושו תחושות חיוביות כגון סיפוק, בטחון עצמי ותחושת שליטה. מצד שני, לא צריך להגזים עם זה, על מנת שלא תיווצרנה תחושות כמו שכרון הצלחה ושאננות

או אף אומניפוטנציה

בין ניסיון חסימה לחסימה

כמובן שלעתים חסימה לא תצלח. במקרה הטוב, הכדור של ההתקפה לא יחדור לטבעת ואנחנו ניוותר עם השאלה האם ניסיון החסימה הספיק על מנת לשבש את הזריקה, או שמא השחקן היה מחטיא בכל מקרה. במקרה הרע, הכדור יצלול פנימה, או שתירשם עבירה לחובת החוסם, ובמקרה הרע מאד… גם סל וגם עבירה.

לא הצלחתי למצוא נתונים על "ניסיונות חסימה". אני מניח שהם יוגדרו כ"קונטסטד", אך ההפך לא נכון – כמובן שלא כל ה"קונטסטד" הם ניסיונות חסימה. גם נתונים על היחס בין חסימות לבין "עבירות בעת ניסיונות חסימה" לא הצלחתי למצוא.

לפיכך נסתפק בלומר שברור שניסיון חסימה כרוך בסיכון מסוים, אך איננו יודעים למדוד את הסיכון הנ"ל, ועל כן גם איננו יודעים להעריך את יעילותה של משוואת הסיכוי/סיכון בניסיון חסימה.

***

בפרק 4, והאחרון, ננסה להבין האם יכולת חסימה טובה משפיעה על הצלחת הקבוצה.